חצי שנה לפני שהתמונה הזאת צולמה אי אפשר היה לעמוד בכלל על הכביש הזה ובטח שלא לנסוע בו, מפני שדרך חברון היתה אז עמוק בתוך שטח ההפקר שבין ירושלים המערבית (הישראלית) לבין ירושלים המזרחית (הירדנית). ב-1968, כפי שאפשר לראות כאן, היתה ירושלים בעיצומו של איחוי הקרע בן 19 השנים וחלקיה ששקעו באבק בן 19 שנה בתוך שטח ההפקר החלו להתעורר לחיים.
הבית שבקדמת התמונה מימין הוא הקצה העליון של קריית האמנים המנדטורית שזכתה לשם השיקי "חוצות היוצר". הקרייה ניטשה בימים הקשים וחלקיה נאטמו בלבנים, אך היא זכתה לעדנה ולשיקום ובעיקר לפסטיבל שנתי בינלאומי שהקשר בינו לבין ירושלים טרם הוברר. הבית שבתמונה משמש היום כניסה אל חוצות היוצר ומעליו מציצות אלינו משכנות שאננים וימין משה.
המשאית שעל הכביש יורדת אל בריכת הסולטן, אשר הסכר שלה נושא את דרך חברון עד היום. בתוך הוואדי מעבר לסכר נראית שכונת שמאעה ההיסטורית על גגותיה האדומים. התמזל מזלה של שמאעה להיכלל בשטח ישראל ולאכלס עשרות משפחות עולים חדשים בימי העיר המחולקת. היתה זו שכונת עוני דלה שסבלה תדיר מצליפות חיילים ירדנים, אבל היא ידעה שבסוף יהיה טוב. בסוף באמת היה טוב אבל לא לה. שכונת שמאעה נהרסה כמעט כליל לצורך פארק ירוק ורחב בגיא בן הינום ורק בתיה העליונים נותרו כדי לארח את הסינמטק הירושלמי.
מעל שכונת שמאעה בולטת הכנסייה הסקוטית ולידה משמאל במורד - בית החולים לחולי עיניים סנט ג'ון שהנהלתו הערבית ברחה אל מעבר לגבול ב-1948 והוא הפך לרכוש נטוש המשמש היום את מלון הר ציון. מאחור נמתח לו מבנה ארוך המציץ אלינו מעבר לגבעת התנ"ך. זהו בית המדפיס הממשלתי הסמוך לתחנת הרכבת.
זמן לא רב אחרי צילום התמונה עלו טרקטורים ודחפורים על הנוף, הרחיבו את דרך חברון לכביש סואן (ופקוק) בן ארבעה נתיבים, בתים נהרסו, הרים התמלאו, הנוף השתנה ומי בכלל זוכר שהיה פה פעם שטח הפקר ושהעיר היתה קרועה.
צילום: משה מרלן לוין, אוסף מיתר
עיבוד: תמר הירדני
תגובות יתקבלו בשמחה כאן למטה, בתחתית העמוד :)