הבית הכי יפה בבן יהודה

תודו שבמבט ראשון התמונה הזאת נראית לכם כמו סצנה מסרט חלוצים, או הצצה אל רחוב צדדי בתל אביב לפני שהיא החליטה אם היא שכונה או עיר. מה שבטוח - זאת לא ירושלים, נכון?

ובכן, קשה להאמין, אבל הצלם, ד"ר אלפרד וולף, עמד בשנת 1927 בכיכר ציון וצילם את… רחוב בן יהודה. כן כן, גם אני בהתחלה חשבתי שהחליפו לי את השקופיות, כי שום דבר כאן לא מזכיר את בן יהודה - לא הרעש, לא החנויות ולא הדוכן של חב"ד (שאף פעם לא מסכימים להניח לי תפילין). אבל אז, כמו בכל סיפור ירושלמי טוב, גיליתי שעוד נותר "זכר לחורבן" מכל הטוב הזה! לשמחת כולנו, זה לא הבחור על האופניים, אלא הבית הכי יפה בבן יהודה, שמציץ אלינו מאחורי הברוש השמאלי.

כדי להבין איך ומה, הבה נחזור שנתיים אחורה ל-1925, כשלתמונה נכנס ישראל חכמישווילי, יזם יהודי גאורגי נמרץ, עתיר נכסים וחובב אדריכלות בסטייל. הבחור הקים בית מסחר מפואר בדאון טאון הירושלמי החדש, שאותו אתם רואים כאן בתמונה בבנייתו: חזית מעוגלת על עמודונים, חלון אונייה אלגנטי ובסיסי אבן נאים משמאל, המחכים בזרועות פתוחות למרפסות שאותן יישאו כמו מלכות. אם תשוו את הבית לתמונה של וולף תגלו שזה אותו בית בדיוק, רק שב-1927 כבר סיימו את קומתו השלישית והמרפסות הגיעו סוף סוף לעבודה. העניין הוא שכולנו מכירים את רחוב בן יהודה, ואם היה שם בית חתיך כזה, כבר היינו שמים לב, לא? אז רגע, הנה המשך הסיפור -

חלפו השנים וסביבותיו של בית חכמישווילי הלכו והתמלאו בבניינים מודרניים. הברושים היפים נשלחו לפנסיה מוקדמת כדי לפנות מקום לבניין סנסור הענק שמשקיף על כיכר ציון, כאילו תמיד היה שם. בין סנסור לחכמישווילי נולד במזל טוב רחוב חדש - הלא הוא רחוב לונץ. הבית הגאורגי הלך ונבלע בתוך העיר, עד שבצילום משנת 1938 צריך קצת להתאמץ כדי להבין שזה הוא כאן מימין עם החזית המעוגלת, חלון האונייה, המרפסות ופס הכרכוב היפה ליד הגג.

ואז מגיעה 1952, ותמונה חגיגית מהכתרת הנשיא יצחק בן צבי מגלה לנו מה עלה בגורל כל היופי הזה: מישהו - אולי חכמישווילי ואולי איזה רואה חשבון ללא חזון - סבר כנראה שחזית מעוגלת עם עמודונים זה פאסה. אפשר שגם סתם היה שם שיקול כלכלי של מיקסום הפינה לעוד כמה חנויות ומשרדים. מה שלא יהיה, העמודונים נעלמו, חלון האונייה הפליג לדרכו, ובמקומם קיבלנו את מלון סאבוי המרובע והיעיל, שהשתלב מצוין בשגרת הקוביות. מזל גדול הוא שכרכוב האבן העליון השתמר יפה, וכך גם המרפסות הקטנות הנשענות בבטחה על בסיסי האבן המסורים מקדמת דנא.

חלפו השנים, מלון סאבוי נסגר, אך הבית ההיסטורי העקשן נותר במקומו. לפני כמה שנים קרה לו נס והוא זכה למתיחת פנים, מניקור, פדיקור וקצת בוטוקס אדריכלי. אחרי שהדביקו לו חטוטרת מודרנית בדמות כמה קומות נוספות, הוא הפך למלון איביס.

אז בפעם הבאה שאתם חולפים בבן יהודה, הרימו את מבטכם בפינת לונץ ותנו כבוד לבית הזקן, למרפסות הקטנות, ובעיקר לבסיסי האבן הנאמנים שעובדים שם כבר מאה שנה בלי להתלונן. אם אתם כבר שם, שימו לב לפתחי החנויות המסוגננים שבחזית הפונה לבן יהודה. איפה עוד מוצאים עבודות אבן מוקפדות כאלה בבן יהודה?

ולסיום, קרדיט הולם: התמונה הנפלאה שלמעלה הגיעה אלי דרך הצלם יעַל הרמן, שקיבל אותה מדני שגיא, שהוא במקרה נכדו של ד"ר וולף. השוס הוא שהתמונה המקורית הייתה סטריאוגרף, כלומר צילום כפול לתלת-ממד. וולף היה חובב צילום תלת-ממדי ולכן כמה מבאס לגלות שהוא נפצע במלחמת העולם הראשונה ואיבד עין אחת, כך שכל הכיף של יצירתו אבד לו :( אני מצרפת לכם כאן את הסטריאוגרף המקורי וגם אנגליף שיצרתי ממנו, כך שמי שמחזיק בבית משקפי אדום-כחול יכול להציץ בירושלים של 1927 כמעט בלייב ולהתעלף בשקט.

תגובות יתקבלו בשמחה כאן למטה, בתחתית העמוד :)